מוזות

מתוך השילוב שבין ההכשרה שלי בפסיכולוגיה לעיסוק ביופי, איפור וצילום נולדו "מוזות". מפגשים עם נשים בסטודיו שלי לשיחה על מערכת היחסים עם הנראות שלהן, תרפיה באיפור ככלי לביטוי אישי ומול מצלמה שמאפשרת לקחת מקום, להפתח, לכוון את הפוקוס על כל מה שאוהבים ולחבק גם את מה שפחות.

מזמינה אתכן ליצור קשר ולהתבונן יחד על החיבור שבין הבפנים לחוץ,

שלכן,

לאנה

  • Instagram

"יופי זה כח'', היא אומרת, עוצרת לרגע וממשיכה, ''ולפעמים זו גם חולשה, כי אנשים עלולים לא לקחת אותך ברצינות. אם את יפה, את לא תמיד מתאימה לאנשים במשבצת של חכמה.'' ואנחנו שוקעות במחשבות משותפות למה צריך לבחור? להיות או יפה או חכמה, למה אי אפשר גם וגם? ככה מתנהלת לה השיחה ביננו תוך כדי שאני מאפרת אותה.''..כשרואים אותי חושבים שאני לבורנטית ולא החוקר הראשי. לכן אני משתדלת להתלבש אלגנטי.

''The girl in the gray suit"

היא קוראת לעצמה וצוחקת, מספרתעל כנס מקצועי שהשתתפה בו ועל החליפה שלבשה שהרגישה כמו הגנה. ''בתוך החליפה הרגשתי במקום בין כל הפרופסורים הגברים".אליי היא מגיעה דווקא בשמלה בוהמיינית, פרחונית וצבעונית, שיקוף לכל הצבעים באישיות שלה. פתאום אני רואה את זה דרך המצלמה, את העיניים שלה, אומרות שכל, חדות, חוזק. ככה, בתוך השמלה המאוד נשית הזאת, בלי חליפה.

מתוך הפוסט של אלונה קדם על החוויה שלה ב'מוזות'..

''זה מעניין איך את לא ממש מעמיקה במה שעברת עם השפתיים, הגבות והסנטר שלך ופתאום, את מבינה שהסתכלת עליהם בזרות מסוימת.נגיד, כשלאנה איפרה לי את הגבות ודיברנו על זה שב'בבורלי הילס 90210' לכולן היו גבות דקות דקות, נזכרתי כמה שנאתי אפשהו בכיתה ט' כל שערה סוררת שסטתה מהמסלול''..

נעמי וולף בספרה 'מיתוס היופי' מדברת על האידיאל הבלתי ניתן להשגה שמפעיל לחץ פסיכולוגי על נשים ומעורר ציפיה להתיישר לפיו.שחקניות ודוגמניות מאז ומתמיד מתווכות את האידיאלים האלה לקהל הרחב ומקדמות טרנדים שעוזרים לעסקי הקוסמטיקה, האופנה, הדיאטות והניתוחים האסטתיים לגלגל מיליארדים.

הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט אמר שהמשחק הוא מרפא. אולי אם לא היה מופעל עלינו לחץ כזה, היינו יכולות לשחק באיפור ובבגדים כדרך יצירתית לבטא דווקא את האני האותנטי שלנו, אולי קונות פחות ומשקיעות את הכסף שלנו באפיקים אחרים. מה שבטוח היו לנו יותר דרגות חופש לבחור.זה חלק מהעניין במוזות, לדבר על הצד הרגשי של היופי, לזהות מה משפיע על הדימוי העצמי החיצוני שלנו לטוב ולרע ולראות שעם איפור שתפור בדיוק לתווים ולאישיות, תאורה וצילום מחמיאים כולן נראות כמו שחקניות אייקוניות.

סבתא שלי צילה גריגורבנה ויחנס. המוזה המקורית, גם היום בגיל תשעים ואחת היא אשה חזקה, אלגנטית, קפסולה של פיסת היסטוריה ותרבות. 

היא הייתה כלכלנית וניהלה גברים במפעל, במקביל הייתה אמא לשתי בנות ואהבה לתפור. אבא שלה היה חייט ומשהו מזה דבק בה. בשנות ה-60 הטרנדים המערביים חילחלו לאט לאט לברה"מ, אבל התעשייה המקומית המשיכה לייצר בגדים תבניתיים ואחידים. אנשים היו צמאים ללייף סטייל ולאופנה, הפער בין הביקוש להיצע היה עצום ואת החלל מילאו קורסי תפירה, תדמיתנות וסריגה. בתוך מציאות של צנע ומחסור, הצורך בצבע, אסתטיקה ונשיות גבר על הכל.בין התלמידות הייתה גם סבתא שלי שתפרה את רב הבגדים שלי כשהייתי ילדה והשפיעה עמוקות על האסתטיקה שלי.

מתוך המפגש עם עומר הלל, זמרת ומוזיקאית. 

''אני מבינה היום שאמא לא רצתה שהדימוי העצמי שלי יתבסס על נראות ושהפוקוס יהיה על יופי. ובאמת קיבלתי המון אישרורים לכל החלקים האחרים שבי, הרגשתי חכמה, מוכשרת ומעניינת, אבל כשרציתי להרגיש נשית או יפה, הרגשתי לא בנח''.למה היה לך חשוב שאמא תתן אישור על היופי שלך, אני שואלת אותה?''כי מסביב היה נראה שמי שיפה, היא זו שמחוזרת ונחשקת, ואני, התבגרתי פיזית לפני כולן והרגשתי גדולה, קצת מגושמת ובעיקר - לא בדיוק תואמת את מודל היופי''.היא מספרת שעד היום רואה הבדל בין חברות שקיבלו אישור וחיזוק בבית על המראה שלהן, לעומת מי שלא. ''אין לזה קשר לסטנדרטים של יופי, זה משהו בשפת גוף, בבטחון שמסתובבים איתו בעולם''.אי אפשר באמת להפריד בין הגוף והנראות לבין יתר חלקי המהות שלנו, השכלית, הרגשית והנפשית אנחנו חושבות, ומדברות על האנטנות שלנו שבסטייט אוף מיינד של פגימות כאילו מתבייתות על אנשים שרק מחזקים את זה.''כשהבחור הראשון העיר לי על המראה שלי, אמרתי זה מקרי. בבחור השני זה כבר היה תמרור אזהרה.'' היא הבינה שהמכנה המשותף בין שני הבחורים זו היא, ושינתה את הסטייט אוף מיינד שלה. ''זה לדעת שאני לא נותנת מקום בחיים שלי לאנשים שמקטינים אותי ופוגעים בי. יש לי מקום לקבל ביקורת מאנשים שיש לי הערכה כלפיהם, אבל אם מישהו עושה את זה ממקום לא ערכי, מבחינתי אני משחררת אותו מהחיים.''ובכל מה שקשור לחגיגה של נשיות, עומר אומרת ''נראה לי שזה חלק מהעניין שלי עם במה, יש לי שם לגיטימציה להתייפייף ולהיות מהממת!''

נושא היופי זה משהו שנכח בחיים שלה מאז ומתמיד. היא נולדה בקישינב, מולדובה ומגיל מאוד צעיר ההתייחסות ליופי הייתה שם, "אבל היא הייתה כאילו מעל לראש", אינה אומרת, "אף אחד מעולם לא אמר לי את יפה ישירות, לא הייתה לי תחושה פנימית שאני יפה וניסיתי להבין מה אני אמורה לעשות עם 'יופי', למה הוא טוב?" המסר היה מבלבל, מצד אחד אינה ראתה איך אבא משוויץ בה ומתמלא גאווה כשאומרים לו שהם דומים. מצד שני כשמשהו בה לא הסתדר לו עם קריטריונים של 'יופי' העיר לה. היופי התחיל להרגיש כמו עול ובראש התחילה לנקר השאלה האם יאהבו אותה גם אם לא תהיה יפה.

ההורים של אינה התחתנו צעירים, אמא הייתה בת 20 ואבא בן 22. אבא התאהב באמא מאוד, אבל הוא לא איש שמביע רגש ישירות, את האהבה שלו אליה אפשר היה לראות דרך התמונות שצילם. אינה מראה לי את התמונות, זה נראה ממש ביוטי שוטס מהתקופה ההיא. אמא שלה בשחור לבן, בלי איפור והיא יפיפייה. הוא כאילו צילם אותה דרך פילטר האהבה שלו.

אבא צילם הרבה גם אותה ואת אחיותיה, אבל אינה לא אהבה להצטלם, לא אהבה כשאמרו לה איפה לעמוד ולחייך לפי דרישה. "אפשר לראות את זה על הפרצופים שלי בתמונות האלה", היא צוחקת.

אחרי הצילומים הגיע החלק של פיתוח התמונות וזאת הייתה חוויה משותפת ומחברת עם אבא. אבא רצה לצלם אותה וככה היופי, במובן מסוים, חיבר ביניהם.

על יופי ונשיות לא היה לה כל כך ממי ללמוד. הבגדים היו צנועים ועברו בין האחיות, אמא התאפרה מעט, אבל אינה לא זוכרת את זה כל כך. יש לה רק זכרון אחד של אמא במספרה יושבת תחת מייבש שיער ענק בשביל הפרמננט.

כשעלו לארץ הייתה בת 11. מצד אחד כבר נערה עם הרבה אחריות לעזור להורים במיוחד עם השפה, מצד שני היא מבינה בדיעבד שמשהו בהתפתחות נעצר אז. בבית ספר תווי הפנים הסלאביים הסגירו את המוצא, היופי שלה היה כל כך שונה בנוף שבכלל לא הרגיש כמו יופי, אלא שוב כמו עול שהפך להיות כבד עוד יותר בגיל ההתבגרות. אז היא נהייתה בן, בן רוסי. שזה, אינה מספרת, לא היה גרוע כמו להיות "רוסיה זונה". היא הלכה לבד למספרה ונתנה לספר יד חופשית. בתמונה מאותה תקופה רואים כמה שיער היה לה, ארוך, שופע. הספר גזר אותו, קצר ועקום. כדי לתקן את הנזק, היא הלכה למספרה אחרת, אבל התוצאה הייתה קוצים ובמשך שנה היא הסתובבה עם כובע קסקט ומכנסי באגי. העובדה שהחזה לא גדל רק הוסיפה למראה הנערי והיה לה נח להיות בן וגם יותר בטוח, "בין היתר בגלל שאף אחד לא הסתכל עלי מינית", היא אומרת. החברים שלה באותה תקופה היו בנים ולנשף הסיום לבשה מכנסיים וחולצה.

בגיל 25 אינה התחתנה, אבל הרבה דברים לא עבדו בזוגיות. בין היתר הרגישה שייצגה בשביל בן הזוג שלה אז יופי והשכלה שאפשר להשוויץ בהם. עם הזמן בזכות הצלחות בלימודים ובקריירת השיווק שבחרה, הבינה שיש בה הרבה מעבר, הבטחון העצמי שלה עלה והנישואים התחילו להתפורר. היא התגרשה ונישאה בפעם השנייה לבן זוגה היום שרואה את מי שהיא כשלם.

נקודת מפנה משמעותית הגיעה אחרי שנולד בנה הבכור. מצד אחד ההיריון גם הרגיש כמו להתחפש, "הגוף הזה המתעגל, המתגלגל, הנשי, הרגיש מאוד מוזר וקצת מביך לשאת את הנשיות שלי כל כך בחוץ". מצד שני, הלידה הביאה איתה בטחון שמעולם לא הרגישה. בניגוד ל'יופי' שהיה תמיד מדד חיצוני, האמהות גרמה לה להרגיש שהיא טובה במשהו שהיא יצרה בעצמה, שטוב לה ושהיא טובה בו. זה תהליך שהתחיל בפנים והמשיך החוצה, היא אהבה את מי שהיא בפנים וזה הקרין על האהבה שלה גם כלפי מה שניבט מבחוץ. במקביל באותה תקופה היא התחילה למלא את הפיד שלה במדיה החברתית במודלים חיוביים של גוף ונשיות, כמו התוכן של אנה לוקצקי שממנה גם קנתה את השמלות הראשונות שלה. "כשרואים מגוון נשי, סימני מתיחה, שמנות, רזות, צלוליטיס – יופי בכל הצורות מול העיניים, זה הופך להיות נורמלי וטוב". גם איפור התחיל להתחבב עליה, לא כדי להסתיר פגמים או קמטים שהופיעו להיפך, לשחק עם זה, להנות מזה. "אפשר להגיד שהיום אני מרגישה הכי בשלום עם איך שאני נראית, אני ממש אוהבת את המראה שלי, את הגוף שלי, את מה שניבט אליי מהמראה".