• Lana Shvartzman

אופנת שנות ה-60 בברית המועצות

בשנות ה-60 של המאה הקודמת חגגה מהפכה תרבותית ואופנתית בעולם המערבי. בזמן הזה, בברית המועצות לרב האוכלוסיה לא היה מושג מה מתרחש במערב. מי שבכל זאת גילה עניין במתרחש מעבר לים, בדרך כלל ניזון ממגזינים ותכניות רדיו שהיו ספוגים בפוליטיקה ואידיאולוגיה קומוניסטית-סובייטית.

למרות שהשלטון ניסה בכל דרך אפשרית לדכא רצון חופשי, הצורך בייחודיות המשיך להתקיים, אנשים רצו להראות טוב בלי קשר לתקופה או למצב הכלכלי שלהם וזה לא מפתיע בכלל שבאותה תקופה הגיעה לשיאה תת-תרבות שזכתה לכינוי "סטיליאגי". הם היו צעירים שכפרו באמות המוסר המקובלות, מחו דרך סגנון החיים שלהם ונמשכו לכל מה שסימל חופש במערב ובעיקר לתרבות הפופ האמריקאית.

הבסיס למלתחה שלהם היו בגדים, נעליים, אקססוריז ומגזיני אופנה שהביאו הביתה לוחמים שחזרו אחרי הניצחון על גרמניה הנאצית. בהמשך הם השיגו בגדים, תקליטי ג'אז וכלי נגינה מוברחים דרך טייסים, מלחים ודיפלומטים שמתוקף תפקידם ביקרו במערב.

הסטיליאגי נתפסו כלא מוסריים, נרדפו, חיו תחת סכנת אישום בפעילות אנטי-סובייטית וההכפשה שלהם ושל כל מה שמערבי נמשכה עד להתפרקות ברית המועצות ב-91'.

ב-2008 יצא הסרט Hipsters (בעברית "המגונדרים") שמספר את הסיפור של ה"סטיליאגי", מומלץ בחום!

סטיליאגי" כרזת הסרט 2008"

מתוך הסרט

"סטיליאגי" המקוריים


פטריוטיות ואחידות

קריקטורה בעיתון סובייטי. בצד אחד האדם הסובייטי הרצוי, בצד השני קופים צוחקים על סטיליאגי

בתגובה להתנגדות של המערב למדיניות הסובייטית, ברית המועצות ניסתה לייצא ולשווק למערב

את דמותו של האדם הסובייטי שחי במדינה סוציאליסטית. הישגי התעשייה הסובייטית ככלל ואופנה מקומית בפרט הוצגו בתערוכות וב-1959 התקיימה לראשונה תצוגת אופנה של כריסטיאן דיור בפסטיבל הסטודנטים במוסקבה.


תצוגת אופנה דיור 1959 מוסקבה. דגמניות מהמערב לצד נשים סובייטיות, מצא את ההבדלים.

הטרנדים המערביים חילחלו לאט לאט לברה"מ, אבל התעשייה המקומית המשיכה לייצר בגדים תבניתיים ואחידים. אנשים היו צמאים ללייף סטייל ולאופנה, הפער בין הביקוש להיצע היה עצום ואת החלל מילאו קורסי תפירה, תדמיתנות וסריגה. בין התלמידות הייתה גם סבתא שלי שתפרה את רב הבגדים שלי כשהייתי ילדה. סבתא שלי, הכלכלנית, המנהלת, אהבה גם תפירה. היא הייתה נכדה של חייט ומשהו שם דבק בה. בתוך מציאות של צנע ומחסור, הצורך בצבע, אסתטיקה ונשיות גבר על הכל.


מכונת התפירה של סבתא, מהפריטים הבודדים שהורשתה להביא איתה לארץ

ב-61, הנשים הסובייטיות מתוודעות לראשונה לעקב הסטילטו. ללכת על עקבי סיכה לא הייתה משימה פשוטה, הם השאירו עקבות בתוך אספלט טרי, נתקעו בין מדרגות נעות במטרו, אבל הנשים הסובייטיות לא ויתרו. ב-62' נחשף לראשונה מעיל ה"בולוניה" האיטלקי שנחטף כמו לחמניות חמות. העיצוב של המעיל הזה עבר לא מעט גלגולים בעשורים הבאים והפך ל"מעיל הקיץ" הנצחי בברה"מ. אמא שלי ואבא שלי התעטפו בו גם בשנות ה-80 במהדורה המעודכנת שלו, אז הגזרה כבר הזכירה את מעיל הטרנץ' ושניהם נראו שיקיים להפליא.


מעיל ה"בולוניה" בגלגולו המתקדם יותר "PLASH"

בעשור הזה הצליחה להשתחל לברית המועצות גם חצאית המיני. במוסדות להשכלה גבוהה ובכל מקום שאפשר היה לפקח בו, המרחק בין הברכיים לקצה החצאית נמדד בסרגל ותלמידות "סוררות" שלא נשמעו לאורך המקובל נשלחו הביתה.

נשים שלבשו חצאיות קצרות זכו למטחי ביקורת, לעג ואפילו לעונשים פיזיים מהורים קפדניים במיוחד. רק כעבור כמה שנים האיסורים על רגליים חשופות ננטשו ואז גם נשים מבוגרות יותר הרשו לעצמן לקצר את החצאיות.


חצאיות מיני בברית המועצות

למורת רוחם של השמרנים הסובייטים, בשנות ה-60 הפציע טרנד נוסף לנשים, שומו שמיים, מכנסיים! מסעדות סירבו להכניס נשים במכנסיים, אפילו כאלה שכבר קיבלו נשים בחצאיות מיני. מכנסיים היו לא פחות מהתרסה ובברית המועצות זאת הייתה תחילתה של האמנציפציה.

הקווקאז, שם גדלתי עד גיל 10, היה אז חלק מברית המועצות. חבל ארץ שמרני יותר מהרבה בחינות בעיקר בתפיסות מגדריות. האופנה הגיעה לשם הרבה אחרי מוסקבה, אבל למזלי סבא וסבתא שלי נסעו למוסקבה מטעם העבודה ותמיד חזרו עם "אוצרות", בגדים ומגזינים, בעיקר "בורדה מודה" מגזין אופנה ותפירה מייד-אין מזרח גרמניה שהייתה אז בשליטה סובייטית. בשנות ה-80 הגישה למכנסיים כבר הייתה יותר סלחנית אפילו בקווקאז וסבתא שלי תפרה לי אותם לפי הגזרות ב"בורדה". רק עשור קודם, בשנות ה-70, החוויה של אמא שלי במכנסיים הייתה מאיימת הרבה יותר כשחטפה כדורי שלג עם אבנים בפנים מנערים ברחוב.

כילדה זה גרם לי לתהות מה נורא כל כך במכנסיים שמחממים את הרגליים הרבה יותר טוב מחצאיות בחורף? כשגדלתי זה גרם לי לחשוב איך בכל תקופה ובכל מקום מנסים למשטר הופעה חיצונית של נשים בהסברים שונים, פעם אידיאולוגיים ופעם דתיים. ניסיתי לדמיין את עצמי בברית המועצות בשנות ה-60.. נראה לי שהיה סיכוי לא רע לתפוס אותי מוחה בשמלה אדומה עם חבורה של "סטיליאגי".